עיבודים
אוגוסט. אני, הפסנתר, ורשימה ארוכה של שירים שצריכה להפוך לעיבודים לשנה הקרובה. בין גיחה למקרר, להצצה בפלאפון, חשבתי לעצמי שמעניין אם אחרי 13 שנים שאנחנו עובדים ביחד, החברים בהרכבים שלי מבינים מה זה עיבוד. מה אנחנו, המעבדים, מנסים לעשות כשאנחנו מחליטים שאת המנגינה אנחנו מפקידים דווקא בידי האלטיות (האלטיות באקסטזה, לא ברור אם משמחה או משמחה לאיד), הסופרן שרות פם פם פם (עכשיו זה לגמרי ברור: שמחה לאיד), והבנים dava dava dava dava (שנוא עלי מאוד באופן אישי).
אז... פעם אחת ולתמיד, לחברים בהרכבים שלי, ולכל מי שמתעניין: מה זה עיבוד, בעברית, ובלי קללות (קונטרפונקט, פוליפוניה וכו').
הובלת קולות:
הבסיס המוסיקלי לכל עיבוד הוא יצירת מנגינות שונות שמשתלבות יחד. ברמה הבסיסית זה נראה קצת מתמטי: אקורד בסיסי מורכב מ-3 צלילים. דו מז'ור למשל מורכב מדו, מי וסול. לפי העיקרון המוזיקלי הידוע "קוצותי טבע – מי נשאר?", אם במנגינה יש סול, שני הקולות הנותרים ישירו דו ומי:
אקורד מז'ורי
תפקידי הקולות המלווים נוצרים על ידי הצלילים שמשלימים את האקורד. כדי להבין טוב יותר אני מצרף שתי אפשרויות לליווי של המילה "אמן", מתוך הברכה על הנרות בחנוכה. האפשרות הראשונה היא הפשוטה ביותר, כל הקולות זזים במקביל, כדי ליצור את שלושת האקורדים שמרכבים את המשפט המוזיקלי - פה מז'ור, סול מז'ור, דו מז'ור:
עיבוד 1
מה רע בזה? הכל, למען האמת. אם תסתכלו בעיבוד 2 תוכלו לראות עיבוד שקצת יותר מזכיר את העיבודים שאתם מקבלים מהמנצח שלכם:
עיבוד 2
גם מי שלא קורא תווים יוכל לראות שבניגוד לעיבוד 1 שבו כל הקולות זזים יחד, באותו כיוון, ובאותו צעד, בעיבוד 2 כל אחד מהתפקידים זז אחרת: בזמן שהסופרן עולה בצעד קבוע למעלה, האלט יורד בצעדים קטנים ואז קופץ קפיצה קטנה למעלה ומסיים בירידה, בעוד שהבאס בכלל נכנס אחרי שני קולות הנשים, קופץ קפיצה גדולה למטה, ואז יורד בצעדים קטנים, ולבסוף עולה, אחרי שקולות הנשים כבר הגיעו לצליל האחרון שלהם. כך נוצרו בעיבוד השני שלוש מנגינות שונות, בניגוד לעיבוד הראשון, שבו נוצרו שלוש מנגינות כמעט זהות לחלוטין.
למה זה יותר טוב? מאותה סיבה שאנחנו נהנים מפרחים בצבעים שונים, משפות שונות, ואפילו מדעות שונות: ככה הרבה יותר מעניין לנו באוזן. זה הקסם המופלא של הובלת קולות: מנגינות שונות לגמרי "מתלבשות" זו על זו, ויוצרות שלם שהוא הרבה מעבר לסכום חלקיו.
אם לסכם: במלאכת הובלת הקולות המעבד שואף שכל אחד מהקולות יהיה שונה ומעניין ככל האפשר בפני עצמו, ועדיין – שכל הקולות ישתלבו היטב זה בזה. אגב, האוזן יודעת להנות מהתופעה המופלאה הזאת גם אם המאזין לא יודע לשים עליה את האצבע, כמו שאנחנו יודעים להנות מאוכל משובח גם אם אנחנו לא יודעים מה המרכיבים שלו, ובאיזו טכניקה הוא בושל.
דוגמא מצויינת להובלת קולות נוכל למצוא בעיבוד המפורסם של גיל אלדמע ל"שלום עליכם", שבו תפקידי האלט והבאס שונים מאוד מתפקידי המנגינה וזה מזה: המשפטים המוזיקאליים מסתיימים במקומות שונים ביחס למנגינה, נכנסים לפניה ואחריה, וכך הופך הלחן הפשוט הזה ליצירה של ממש, שנשמעת לנו עשירה ומלאה.
אבל העיבוד של אלדמע הוא גם דוגמא לדבר החשוב יותר שאליו מכוון המעבד: מי ששר את העיבוד הזה בוודאי הרגיש איך רוח של שבת נוחתת עליו. לקוראים המאמינים אני מציע להירגע, (בפרט ובכלל), ולא לראות בכך שום התערבות אלוהית כלשהי אלא פשוט עיבוד מצויין, שהרי הפלא הזה מתרחש בכל יום שבו שרים את העיבוד הזה. איך? אולי בגלל שאלדמע משתמש בקולות השונים, ביחסים ביניהם, ובעוד כל מיני כלים מוזיקליים כדי לבטא את התחושה המיוחדת של שבת. וזה מוביל אותנו לחלק המעניין יותר של העיבוד.
משמעות ופרשנות
אם עיבוד היה רק עניין של הובלת קולות, הוא באמת היה סוג של תרגיל במתמטיקה. אבל עיבוד טוב מתחיל במקום שבו המתמטיקה נגמרת: המעבד משתמש בהובלת הקולות ובכלים מוזיקליים נוספים כדי ליצור אווירה מסויימת, לתאר את הדמויות בשיר, את הרגש שבו עוסק השיר או בקיצור: כדי להגיד משהו על השיר. במה זה יתבטא? החל בהחלטות הבסיסיות: באילו חלקים המנגינה תלווה בקולות ובאילו תבוצע לבד, מי שר את המנגינה, וכלה בהחלטות מורכבות יותר כמו שינויים בהרמוניה המקורית של השיר, שינוי המקצב של השיר הוספת פתיחה או קטע מעבר, ולפעמים אפילו שינויים במנגינה.
דוגמא מצויינת לעיבוד שיש בו הרבה שינויים שיוצרים משמעות נוכל למצוא בעיבודו של צבי שרף ל"זמר נודד" של נעמי שמר:
השיר נפתח עם סולן ששר את הבית והפזמון. השילוב בין הטקסט, הבחירה בסולן והאופן שבו הוא שר, הליווי המעט מונוטוני - כל אלה יוצרים תחושה של זמר נודד אמיתי: אפשר לשמוע אותו הולך לבד, במרחבים הגדולים, ושר לעצמו, בדיוק כמו שהטקסט מתאר. את תחושת הבדידות של הזמר הנודד לא תמצאו בביצוע המקורי של השיר. זו תוספת של צבי שניסה, ולטעמי גם הצליח, לבטא את התחושה שעליה מדבר השיר.
אז אם יש לנו זמר נודד ובודד מה משמעות הקולות שמצטרפים אליו בהמשך? התחושה שלי היא שהקולות המלווים, והאופן שבו הם מבוצעים ממש יוצרים את התחושה שהטבע מצטרף בשירה לזמר הנודד. בהדרגה, לא בבת אחת, אבל נראה לי שלא קשה לשמוע את זה.
דוגמא נוספת, ברשותכם מתוך עיבוד שלי, ל"אם יוולד לי ילד", של עלי מוהר ויוני רכטר:
הכוונה שלי בעיבוד הייתה ליצור מעין שיחת גברים, שבה הם בודקים מה עמדתם ביחס לרעיון שיוולד להם ילד. לכן החלטתי שאת השיר ישירו רק הבנים. כדי ליצור תחושה של שיחה, חילקתי את הבית הראשון בין ארבעת הזמרים, כשכל אחד מה"דוברים" מוסיף משהו משלו לרעיון האבהות. בנוסף הזמרים שרים לאט, כאילו בהיסוס, ללא קולות מלווים, כדי ליצור צליל ריק, שמבטא את הספקות שלהם ביחס לאבהות. הכלים והקולות יצטרפו בהמשך, ויצרו את התחושה שרעיון האבהות הולך ומתבסס אצל הארבעה.
בהמשך, בשורה "וכבר עולה בי אמהות גברית", תוכלו לשמוע הובלת קולות שמנסה לתת ביטוי מוזיקלי לאותה "אמהות גברית": הקולות המלווים נמוכים במיוחד, אבל מוסיפים הרבה רוך לרגע הזה. הנה דוגמא לשימוש בהובלת קולות שמעבר לצד האסתטי שלו מנסה לייצר משמעות, ולחדד את הרעיון שהשיר מבקש להביע.
דוגמא נוספת בשיר אפשר למצוא אחרי שהאבות העתידיים מתגברים על האכזבה מיכולת הכדורגל של הבן: "קדימה, להבא, אתה תלמד מאבא איך לעצור כדור מהאוויר" - זה הטקסט המקורי, והקולות המלווים יוצרים תחושה שהאבות (ואנחנו איתם) צופים בכדור שעף לעברו של הילד, שהפעם מצליח לעצור את הכדור מן האוויר, כפי שלמד מאבא.
הפרשנות היא לא משהו שמופיע בנקודות בודדות בשיר. בעיבוד טוב היא נמצאת לאורך השיר כולו, ואני מקווה שמי שיאזין לשיר כולו יגלה איך השיר מעביר את ארבעת האבות מהתלבטות להחלטה. כשאני מעבד אני משתדל שהמימד הפרשני יהיה נוכח לאורך כל השיר: בסרנדה של נעמי שמר (כל הלילה אישה/ אבירייך שלושה...), ניסיתי לאפיין את האישה ששרים לה באמצעות הקולות המלווים, והוספתי קטע מעבר ארוך בין הפזמון השני לבית השלישי, שיבטא את הזמן הממושך ששלושת האבירים ממתינים לגבירה מתחת לחלונה; ב"הרצינות היא ממני והלאה" (עם בריזה), תוכלו למצוא משחקים הרמוניים וריטמיים ברוח האופי של הילד, שהוא הדובר בשיר; ובבלדה על ארי ודרצ'י (עם תו תקן)... למה שאגלה לכם? נסו לראות מה עובר אליכם מהעיבוד הזה (אגב - יכול להיות שהתחושות משתנות לאורך השיר).
אז... למה לנו כל העניין הזה?
קודם כל - בשביל להקשיב. אני מזמין אתכם להקשיב באופן קצת יותר מודע לעיבודים שאתם שומעים, לשים לב לקולות הפנימיים בתוך העיבוד, והכי מעניין: למשמעות שנוצרת מהיחסים בין הקולות, מהמקומות שהמעבד בחר להדגיש, מהדיאלוג בין הקולות וכו'. אני חושב שכשאנחנו בודקים את הנקודות הללו היכולת שלנו להבין עיבוד משתכללת הרבה מעבר ל"עיבוד יפה" או "משעמם" וכו'.
שנית – בשביל לשיר. אני מציע לכם לשיר לא רק את הצלילים ואת המילים, אלא גם ובעיקר את כוונת העיבוד: לשים לב להתפתחות של הקולות המלווים, לכיוון שלהם, לפרייזינג שלהם – ולשיר בהתאם. לשים לב לשינויים שהמעבד בחר לעשות לעומת הביצוע המקורי, ולבדוק עד כמה הם דורשים הדגשה. לשיר את הרוח של השינוי, ולא רק הטקסט המוזיקלי, וכך להיות פעילים יותר ביצירת האפקט המוזיקלי הכולל שהמעבד ביקש להשיג. איך עושים את זה? אני עושה את זה בסדנאות שלי, שנקראות "יותר ברגש", ועוסקות בדרכים לבטא את כוונת העיבוד, ואני בטוח שגם המנהל המוזיקלי שאיתו אתם עובדים שם על זה דגש, כיוון ששם נמצאת המוזיקה האמיתית, והיא הרבה יותר מעניינת מלשיר פה דיאז נקי כלשהו.
אם יש לכם שאלות על מה שכתבתי כאן, אתם מוזמנים מאוד לשאול אותי, אבל כדאי יותר שתשאלו את המנהל המוזיקלי שלכם. רובנו מאוד אוהבים לדבר על העבודה שלנו, אפילו יותר מלעשות אותה, מה שאולי מסביר למה כתבתי את המאמר הזה במקום לכתוב עוד עיבוד.
עמית בר-צדק הוא המעבד והמנהל המוזיקלי של "תו תקן", (תל-אביב), "בריזה" (היכל התרבות - נתניה), "קולות בשדרה" (פרדס חנה) ו"אור קולי" – (המשכן למוזיקה, אור יהודה).
סדנת יותר ברגש: סדנה שעוסקת בביטוי הרגש שעולה מהשיר באמצעות מכלול המרכיבים המוזיקליים של העיבוד ובכלל. הסדנה הועברה בהצלחה למקהלות קלאסיות ולהרכבים של מוזיקה קלה.
לתאום סדנה: amitbtz@gmail.com, טל. 054-6229682.